Heathrow Airport is one of the few places in England you can be sure of seeing a gun. These guns are carried by policemen in short-sleeved shirts and black flak-jackets, alert for terrorists about to blow up Tie-Rack. They are unlikely to confront me directly, but if they do I shall tell them the truth. I shall state my business. I’m planning to stop at Heathrow Airport until I see someone I know. (...)
Astonishingly, I wait for thirty-nine minutes and don’t see one person I know. Not one, and no-one knows me. I’m as anonymous as the drivers with their universal name-cards (some surnames I know), except the drivers are better dressed. Since the kids, whatever I wear looks like pyjamas. Coats, shirts, T-shirts, jeans, suits; like slept-in pyjamas. (...)
I hear myself thinking about all the people I know who have let me down by not leaving early on a Tuesday morning for glamorous European destinations. My former colleagues from the insurance office must still be stuck at their desks, like I always said they would be, when I was stuck there too, wasting my time and unable to settle while Ally moved steadily onward, getting her PhD and her first research fellowship at Reading University, her first promotion.
Our more recent grown-up friends, who have serious jobs and who therefore I half expect to be seeing any moment now, tell me that home-making is a perfectly decent occupation for a man, courageous even, yes, manly to stay at home with the kids. These friends of ours are primarily Ally’s friends. I don’t seem to know anyone anymore, and away from the children and the overhead planes, hearing myself think, I hear the thoughts of a whinger. This is not what I had been hoping to hear.
I start crying, not grimacing or sobbing, just big silent tears rolling down my cheeks. I don’t want anyone I know to see me crying, because I’m not the kind of person who cracks up at Heathrow airport some nothing Tuesday morning. I manage our house impeccably, like a business. It’s a serious job. I have spreadsheets to monitor the hoover-bag situation and colour-coded print-outs about the ethical consequences of nappies. I am not myself this morning. I don’t know who I am. | שדה התעופה היתרו הוא אחד המקומות הספורים באנגליה שבהם אין ספק שתראו אקדח. את האקדחים נושאים שוטרים בחולצות שרוול קצר ואפודי מגן שחורים, המחפשים טרוריסטים שמתכוונים לפוצץ את חנות העניבות. הם לא יתעמתו איתי ישירות, אבל אם זה יקרה, אני אומר להם את האמת. אני אומר להם מה אני עושה כאן. אני מתכוון לשבת בהיתרו עד שאראה מישהו שאני מכיר. למרבה הפלא, אני מחכה 39 דקות ולא רואה מישהו שאני מכיר. אף לא איש. ואיש לא מכיר אותי. אני אלמוני כמו הנהגים בעלי תגיות השם האוניברסאליות (אני מכיר כמה שמות משפחה), רק שהם לבושים טוב יותר. מאז שנולדו הילדים, כל מה שאני לובש, נראה כמו פיג'מה. מעילים, חולצות, חולצות טריקו, ג'ינס, חליפות; כאילו ישנתי בפיג'מה. אני שומע את עצמי חושב על כל האנשים שאני מכיר, שאכזבו אותי כשלא עזבו מוקדם ביום שלישי בבוקר ליעדים זוהרים באירופה. עמיתיי לשעבר ממשרד הביטוח ודאי תקועים עדיין במשרד, כפי שתמיד אמרתי שיקרה כשגם אני הייתי תקוע שם, מבזבז את זמני ולא מצליח להתאקלם, בעוד אלי התקדמה בהתמדה, השלימה דוקטורט וזכתה במענק מחקר ראשון באוניברסיטת רידינג, זכתה בקידום ראשון. חברים שהכרנו באחרונה, אלה בעלי העבודות הרציניות, ולכן אני מצפה לראותם בכל רגע, אומרים לי שעקר-בית הוא מקצוע מכובד ביותר לגבר, אמיץ אפילו. כן, זה גברי להישאר בבית עם הילדים. החברים שלנו הם בעיקר החברים של אלי. אני כבר לא מכיר אף אחד. והרחק מהילדים והמטוסים שמעליי, אני שומע את עצמי חושב, ואני שומע מחשבות של יבבן. זה לא מה שקיוויתי לשמוע. אני מתחיל לבכות, אני לא מעווה את פניי או מתייפח, אלא דמעות גדולות זולגות בדממה על לחיי. אני לא רוצה שמישהו שאני מכיר יראה אותי בוכה, כי אני לא אחד שיתמוטט בהיתרו ביום שלישי בבוקר. אני מנהל את הבית למופת, כמו עסק. זו עבודה רצינית. יש לי גיליונות אלקטרוניים לניטור מצב שקיות שואב האבק, ותדפיסים מקודדים לפי צבעים על ההשלכות האתיות של חיתולים. אני לא אני הבוקר. אני לא יודע מי אני. |