This site uses cookies.
Some of these cookies are essential to the operation of the site,
while others help to improve your experience by providing insights into how the site is being used.
For more information, please see the ProZ.com privacy policy.
Freelance translator and/or interpreter, Verified site user
Data security
This person has a SecurePRO™ card. Because this person is not a ProZ.com Plus subscriber, to view his or her SecurePRO™ card you must be a ProZ.com Business member or Plus subscriber.
Affiliations
This person is not affiliated with any business or Blue Board record at ProZ.com.
Surcharge(s): Handwritten source +20% PDF / Power Point +20% Minimum charge(s): Minimum charge for translation in USD: 46.00 Minimum charge for translation in ILS: 166.00
Hebrew to English: The Adventures of the Jewish Nurse in the Land of Israel General field: Art/Literary Detailed field: Poetry & Literature
Source text - Hebrew האחות העברייה בארץ הקודש
(מאמר מאת מאיר אינדור; זכויות שמורות לעיתון "מקור ראשון")
יש מקצוע אחד בישראל של עבודת כפיים וכיתות רגליים, שבשבילו צריך לימודים גבוהים ברמה האקדמית. להיות אחות. הן בנות גילים שונים, צעירות שיצאו מבתי הספר לאחיות מלאות מרץ ושמחת חיים, ומבוגרות מסורות שכבר שנים משרתות באותה מחלקה בתפקיד תובעני שאין בו קידום מלבד תחושת שרות ועזרה לאחר.
"שוורצע שוועסטער" קראו להם באידיש הירושלמים. פועלות אפורות של משמרות ארוכות ומתישות, מתרוצצות חרש בלילות ארוכים בחדרי החולים כמלאכים בלבן ומושיטים מזור לגוף ונפש כואבים. זהו מקצוע אצילי שבו נשים רבות עוזבות את משפחותיהן וילדיהן לטפל באחרים, חוזרות הביתה לטפל גם בבני הבית. אין יום ואין לילה!, מלבד ריצה בלתי פוסקת בתוככי במחלקות ארוכות, מוארות באור פלורוסנטים אפרוריים, נושמות כל היום חיידקי בתי חולים.
יש לי אחות כזאת בבית. אני רואה אותה מגיעה אחרי משמרת סחוטה כלימון. רוצה רק שעה מנוחה מכל מה שהיה. לפעמים, אבא עצבני של ילד שבו טיפלה, צעק עליה. לפעמים, בקוצר כוח האדם, היא עבדה כמו שתי אחיות, מפני שפשוט לא הייתה אחות נוספת למשמרת, או שרוצים לחסוך...
את החיסכון התקציבי לא מעבירים אליה, למרות שהיא ובני ביתה משלמים על אחות שמגיעה הביתה קרועה מעייפות וצריכה כעת להתחיל לתפקד כאם.
כשמגיע התלוש החודשי רואים שהמשכורת לא תואמת את המאמץ ואם לא צוברים משמרות קשות אי-אפשר לגמור את החודש?!
אם כך, מה יש בו במקצוע, שבכל זאת הולכות אליו בנות עבריות?
בגלל מה שאין בו לעומת מקצועות הקריירה הזוהרים - נתינה וענווה. זה מקצוע שאין בו אגו של קריירה וכל כולו נשמה, טוב לב ורצון לעזור.
האחות תמיד תקבל את ההוראות מרופא, לפעמים כזה שהגיע רק כעת למחלקה, צעיר שעדיין לא יודע הרבה ובכל זאת, למרות כל הניסיון הגדול, היא צריכה להישמע לו.
קחו למשל את הגברת שבביתי - אחות שנמצאת כבר שלושים שנה במקצוע וכבר הצילה כמה אנשים ממוות בטוח.
בכל זאת אינה יכולה להגיש טיפולים רפואיים מסוימים ללא רופא-גם אם הוא חסר ניסיון, שלא לדבר שאינה רשאית לכתוב רצפטים ומינון.
את היידע שהן צברו הן צריכות להפגין בענווה ובנעימות. כמה פעמים הייתה צריכה להעיר לרופאה צעירה בעדינות כדי לא לפגוע בה ולשנות הוראות טיפול. רק לפני חודש הטיסה חולה לאולטרה סאונד מפני שזיהתה דימום בבטן בלא בדיקות- רק על-פי תביעת עין של תלמיד חכם שבה.
האחיות נמצאות בין הפטיש לסדן, בין הרופא המומחה, הסטאג'ר התורן, בת השרות לאומי והחולים. האחות הוא מקצוע אפור אבל אצילי. כולו טוהר ועזרה לזולת.
לכן הציבור צריך להתייצב דווקא לעזרת האחיות יותר מאשר להתייצב לעזרת הרופאים, למשל. בגלל המסירות, בגלל הענווה,
בגלל הצורך להוקיר את אלה שבחרו ממסלול כה לא זוהר אבל כה מאיר ומשיב חיים לאותו חולה שמטופל על ידיהם.
צריך לתבוע מכלכלני הבריאות:
יש להגדיל את מאגר האחיות על-ידי הגדלת המשכורת הבסיסית ולאפשר לאחיות לשרת את החולים בלא שיגיעו אליהם בקוצר נשימה בעוד שנים שלושה חולים צועקים מקצווי החדרים "אחות" "אחות" באין מענה.
אין להמריץ את האחיות למשמרות הקשות-בדרך נכלולית של הזדקקות לצבירת משמרות רבות וארוכות רק כדי להביא משכורת נורמאלית הביתה.
את המשמרות הארוכות הליליות יש לפזר בין יותר אחיות על-ידי הגדלת מאגר האחיות. זהו צורך מיידי ששווה עליו גם להתמודד אל מול הוועדים הגדולים שירצו מייד הצמדת משכורותיהם-כדרכם.
הממשלה צריכה להתייחס לאחיות כאל מקצוע מועדף ואל השעה הזו כשעת חרום.
אמנם שעת החרום היא לא מהיום. אבל העבר הפסול לא מצדיק את העתיד המעוות אפילו לא לרגע אחד בהווה.
Translation - English The Adventures of the Jewish Nurse in the Land of Israel
(Article by Meir Indor; copyright Makor Rishon newspaper)
There is one profession in Israel of manual labor and endless running around whose practitioners are required to undergo higher education. Nursing. They are of all different ages. Young women who just finished nursing school, full of energy and joie de vivre, work alongside older women who have been on the same demanding job in the same department for years. None will ever be promoted as a reward for dedicated work. The only thing they receive is a feeling of having served society and helped other people.
“Schwarze schwester,” they used to be called in Jerusalemite Yiddish. Lowly functionaries working protracted, exhausting shifts, running silently throughout the long night through the patients’ rooms like angels in white, offering relief to aching body and soul. It is a noble profession, many of whose members leave their families and children to tend to others, only to return home to then tend to their families as well. Day and night cease to have meaning. Just running, endless running through the long halls of the different departments with their greyish fluorescent illumination, all day breathing in the bacteria of the hospital air.
I have such a nurse at home. I see her come home after a shift, wrung dry like a lemon, wanting nothing but an hour to recover from the day’s events. Sometimes she was yelled at by the agitated father of a boy she treated. Sometimes, because of limited manpower, she did the work of two nurses, because there simply was no additional nurse who could take the shift. Either that, or someone wanted to save money.
The savings don’t get passed on to her, although she and her family pay dearly for a nurse to come to their home, broken from exhaustion, but needing to get up again and start working as a mother. The monthly pay slip comes, and it is again obvious that the salary bears no relation to the effort. Without an accumulation of especially difficult shifts, it isn’t even enough to get by.
So what is it about this profession that attracts so many Jewish women?
Giving. Humility. Precisely the things that make it stand out against more glamorous career choices. It is a career without an ego. Just soulfulness, goodwill, and desire to help.
A nurse always receives her instructions from a doctor, sometimes one who just arrived at the department, a young person who still doesn’t know much. But even with all her accumulated experience, she has to do what he says.
Take the one in my family: a nurse who has been in the field for thirty years and has saved the lives of a good number of people. Just a month ago she rushed a patient to the ultrasound lab because, without any tests, with only her hard-earned expertise, she could tell that the patient was suffering from an abdominal hemorrhage. Even with her experience, she can’t administer certain medical treatments without a doctor, inexperienced though he may be, to say nothing of writing prescriptions or determining dosage.
She must always display the knowledge she has gained pleasantly and with humility. On many occasions she’s had to tell a young doctor—as gently as can be, so as not to insult—to change the treatment instructions already given.
The nurses are forever caught between a rock and a hard place, between the expert doctor, the intern on call, the national service girl, and the patients. Nursing is tough. But it is noble, pure, and all about helping others.
This is why the public has to take the side of the nurses who are on strike, more than it would have to side with striking doctors, for instance. Because of the dedication. Because of the humility. Because of the need to show some gratitude to those who chose a career that is so lackluster but so full of light, to which so many people owe their lives.
The Ministry of Health needs to enact the following measures:
Expand the pool of available nurses by increasing the basic salary. This will allow nurses to tend to their patients without arriving in the room out of breath, with another two or three patients already yelling “nurse!” in vain from the other end of the department.
Stop trying to compel nurses to work the hardest, longest shifts by making it impossible to bring a decent salary home without accumulating so many of them per month. The long night shifts should be distributed among more people, which again requires expanding the pool of available nurses. This needs to be done immediately, and it would be worthwhile to bring it up in negotiations with the committees, which as usual will want to impose a wage tie-in.
The government should regard nursing as a vital profession that deserves to be given priority, and should regard the current situation as an emergency.
Granted, the emergency has been ongoing for some time. But the wrongs of the past don’t justify misdeeds in the future.
Hebrew to English: Where’s the Money? General field: Social Sciences Detailed field: Government / Politics
Source text - Hebrew איפה הכסף? בתלוש שלכם
(מאמר מאת מאיר אינדור; זכויות שמורות לעיתון "מקור ראשון")
לאחר ההשבעה החגיגית של הכנסת מוטל לפתחה צמצום הגרעון התקציבי. אפשר להטיל מיסים על הציבור, או לצמצם שירותים לציבור. אבל יש עוד פתרון: לחפש ולמצוא את הכסף הגדול שזורם בתקציבי הענק שהולכים למשכורות ולתקנים מנופחים במגזר הציבורי.
מדובר בקבוצות ענק שצמחו במשך עשרות שנים בחסות הוועדים הגדולים, ועם הזמן הן מתרחבות וצומחות עוד. הזכות הבסיסית לשבות שצמחה במכרות באנגליה כדי להבטיח לעובדים מזון וקיום, הפכה לנשק התעשרות של שכבה חזקה על חשבון משלם המיסים. והדוגמאות ידועות: עובדי הנמלים שמקבלים משכורות עתק שבין 30 ל-60 אלף שקלים בחודש. עובדי חברת החשמל עם משכורות דומות וחשמל חינם. עובדי התעשיה האוירית שהתפקדו בהמוניהם לליכוד ובכך מאפשרים ליו"ר שלהם להיבחר לכנסת ולהיות ממליך המלכים במפלגת השלטון. בדרך הזו הוא מסדר להם משכורות ותנאי עבודה שאין בשום תעשיה אחרת. ואלו הדוגמאות הבולטות ביותר.
אולם, הכסף הגדול באמת נשפך בפנסיות של מערכת הביטחון. האם ידעתם שמדינת ישראל משלמת כל שנה כשישה מיליארד שקלים מתקציב המדינה, פנסיות לאנשי הקבע? המדינה חייבת לאנשי הקבע הפורשים סך של 260 מיליארד שקל פנסיות לשנים הבאות. למה שסא"ל הפורש בגיל 45 יקבל לכל חייו 20,000 שקל בחודש? רק מעטים מהם היו בדרג המסתער ממש. רס"ן או נגד ששירת במשרד בקריה או במחסן ציוד בבסיס תל נוף ותוך כדי כך עשה גם תואר אקדמי יכול ללכת הביתה בגיל 45 ומאז ועד 120 יקבל 9,000 שקלים נטו לחודש. בשנה האחרונה ישב הלובי של "צוות" (הארגון החזק המאגד את יוצאי הקבע) ורוקן את קופת המדינה בעוד תיקונים שייטיבו עם חבריו.
שידוד מערכות מתחייב!
בואו נדבר על חברי הכנסת: מדי חודש בחודשו המדינה תממן אותם ב-38 אלף ש"ח ברוטו. הלאה. ביגוד ב-4,250 ש"ח לשנה. למה? בואו לא נהיה קמצנים. ח"כ צריך להיראות במיטבו. הכנסת תממן להם מעתה טלפון סלולרי בתקציב של 27,500 שקלים לשנה. אני משלם 1,000 לשנה. שניים מחברי הכנסת, איציק שמולי וסתיו שפיר, היו מראשי המחאה החברתית וזעקו 'העם דורש צדק חברתי'. ואכן, הפערים בינם לבין אנשים רגילים הם בלתי נסבלים.
קחו למשל את מירי. מורה מוערכת שגרה בדרום הר חברון ונוסעת כל יום ללמד בבית ספר מצטיין בגוש עציון. 5,000 שקל בחודש היא מקבלת ממשרד החינוך, ורוב הכסף הולך להוצאות הדלק כדי להגיע לעבודה. שכנתה, מורה כמוה, מתחלקת עימה בהוצאות והן נוסעות בין כפרי הערבים ללמד את ילדי ישראל. למה שהן לא תקבלנה כמו הנגד והרס"ר שמשרתים בקריה או בפיקוד? או קחו למשל את האחיות שקורסות מלחץ ומעייפות עד גיל 65 במערכת הבריאות הקורסת שמשוועת לכוח אדם נוסף. מדוע אין תקציבים להעסיק עוד אחיות ולהוריד קצת את העומס?
הציבור צריך לדרוש מחברי הכנסת, וקודם כל מהם, קיצוץ עצמי בסדר גודל של מינימום 40 אחוז. וגם קיצוצים סמליים. למשל, לינה בבתי מלון כשהם בירושלים. בלשכותיהם בכנסת יש מקלחות צמודות וספות נוחות. אפשר לישון בלשכה לילה או שניים בשבוע. עשו זאת בעבר יו"ר הכנסת יצחק ברמן וח"כ בן-ארי. זה יאפשר להם לעבור לשלב הבא - תיקון העוולות במערכת השכר הציבורית.
שידוד מערכות נחוץ פה. הדרך לכך עוברת ביצירת מודעות ציבורית, בהתייצבות מול הוועדים החזקים, באורך נשימה ובגיוס גיבוי ציבורי, וגם בהחלטות לא פופולריות כמו החלשת כוחו של בית הדין לעבודה כמגן אוטומטי לכל שביתה. באמצעות חקיקה מתקנת.
האומנם חברי הכנסת מסוגלים לכך? האם זה אפשרי? אחרי שיקצצו בעצמם ולעצמם - יהיה יותר קל לקצץ בשומנים החונקים את התקציב.
Translation - English Where’s the Money?
(Article by Meir Indor; copyright Makor Rishon newspaper)
Now that the new Knesset has had its festive swearing-in ceremony, it is going to have to start finding ways to reduce the deficit. One option is to tax the public. A second is to reduce services. But there is another way: track down the big money that goes into inflated salaries and needless positions in the public sector.
The problem there results from the existence of large and still growing groups that developed over the course of decades courtesy of the workers’ committees. The basic right to strike, which developed in the mines of England as a means of ensuring workers received enough to get by, developed into a powerful interest group’s means of enriching itself at the public’s expense.
The examples are well known: port workers who received huge monthly salaries, by Israeli standards, of 30,000–60,000 NIS; workers at the Israel Electric Company who receive similar salaries and free electricity; employees of Israel Aerospace Industries who joined the Likud en masse and thus guarantee their chairman a place in the Knesset as a kingmaker in the ruling party, where he works to get them salaries and working conditions that are nonexistent in other industries.
These are only the most egregious examples. And yet, truth be told, the real big money is poured into the pensions of the defense establishment. Did you know that each year the State of Israel spends about six billion NIS of the national budget on the pensions of career servicemen? The state already has budgeted 260 billion NIS for career soldiers’ pensions in future years.
Why should a lieutenant colonel who retires at age 45 receive 20,000 NIS every month for the rest of his life? Very few such people were actually combat troops. A major or non-commissioned officer who served in an office at the Kirya or in a warehouse at Tel Nof and completed an academic degree in parallel can simply go home at age 45 and receive 9,000 NIS every month until age 120. Just this past year, the powerful IDF Veterans Association, which represents the interests of former career soldiers, made off with the creation of additional state-funded positions as a gift to future members.
Let’s go back to the new Knesset. Every month, the state will pay every Knesset member 38,000 NIS. Each of them will receive a 4,250 NIS budget for clothing per year. Why? A Knesset member must look his best. Of course. Each member also will be paid 27,5000 NIS toward a cell phone every year. I, for one, pay 1,000 NIS.
Two of the new Knesset members, Itzik Shmuli and Stav Shaffir, were among the leaders of the 2011 social protests in which they chanted, “the people want social justice.” Indeed. The gap between them and regular people is intolerable.
Take the example of Miri. Miri is a much admired teacher who lives in the south Mount Hevron area and travels to Gush Etzion every day to teach in a top school there. She receives 5,000 NIS per month from the Ministry of Education, much of which goes to paying for fuel to get her to work. Her neighbor, also a teacher, splits costs with her, and they take the shortest route possible, through Arab villages, in order to reach and teach the Jewish children in their classes. Why should they receive any less than a non-commissioned officer working at the Kirya or in a command headquarters? What about the nurses who are overburdened with stress and exhaustion until age 65, laboring away in a collapsing health system lacking staff and money? Why is there no money to employ more nurses and reduce the load?
The public needs to demand that the members of the Knesset look in the mirror and start off by cutting their own salaries by at least 40 percent, with additional, symbolic cuts, such as doing away with taxpayer-funded boarding at Jerusalem hotels. Their Knesset offices are outfitted with showers and comfortable sofas—they can sleep at the Knesset once or twice a week. Knesset Members Yitzchak Berman and Michael Ben Ari used to do that.
Once that is done, they will be able to move on to the next stage: putting an end to the injustices inherent in the public pay scale. Massive reorganization is needed. The way to do that is to raise public awareness; stand up to the powerful workers’ committees with the help of patience and public backing; and even take some unpopular steps, such as issuing corrective legislation to end the Labor Courts’ automatic support for strikes.
Can the Knesset members do it? Is it possible? Once they’ve made cuts to themselves, it will be much easier to cut away at the fat that is choking the budget.
More
Less
Experience
Years of experience: 17. Registered at ProZ.com: Feb 2014.
I provide accurate, beautiful translations and speedy service.
I offer a translation/editing sample to all first-time clients, so you don't need to worry about what sort of work you'll receive.
I am a native English speaker—and my work shows it.
In addition to Modern Hebrew, I work with Rabbinic and Medieval Hebrew, as well as Judaeo-Aramaic.
My fields include law, the humanities, Judaic studies, and other areas.
Keywords: history, politics, political science, humanities, social sciences, halakha, halakhah, Tanakh, Tanach, Torah. See more.history, politics, political science, humanities, social sciences, halakha, halakhah, Tanakh, Tanach, Torah, halacha, halachah, Gemara, Talmud, current events, legal, law, tourism, Hebrew, English, Hebrew-English, Hebrew to English, general, היסטוריה, פוליטיקה, מדעי המדינה, מדע המדינה, מדעי הרוח, מדעי החברה, מדעי רוח, מדעי חברה, הלכה, תנך, תנ"ך, תורה, גמרא, תלמוד, אקטואליה, משפט, משפטי, משפטים, תיירות, עברית, עברי, אנגלית, אנגלי, עברית-אנגלי, עברי-אנגלי, עברית לאנגלית, כללי. See less.
Portfolio